הפרטים המתפרצים מהשדרה הציבורית: איך מינוי ראש המוסד, ביקורת על תחקירים ותפיסת נורמות מתהפכות
הדיבור על נורמות חברתיות משתנות אינו חדש, אך הוא מגיע לעימות חד יותר כשמדובר בצה"ל, בתקשורת ובמוסדות הביטחון. ברביניו של רביב דרוקר מולקולות של שיח חדש-ישן: האם מה שאנו מכירים כ”סערה ציבורית” הופך לנורמה, ואז מה עושה זה לנו כמדינה לגבי אחריות, שקיפות ואפשרות לטעויות? המסר כאן עבר להישמע כמו ויתור על צל הרגישות הציבורית ועל רף הביקורת שאמורה להגן עלינו.
הפתעה על המסך: דרוקר, קול מובהק שבתורו תמיד הסתער על גורמים authority, פונה לנורמה חדשה. הוא טוען שמינויו של אדם כמו רא"מ גופמן לראש המוסד לא היה רק שיקול מקצועי טכני, אלא גם מדד לשינוי ביכולת הציבור לבקר ולהציף שאלות שלא נענות. מה שנראה בעבר ככותרת סערה – התפכחות מהפרסומים, תחקירים חריפים, ביקורת ציבורית נוקבת – נחשב בעיניו כעת לנקודת קבועה, כחלק מהמרווח הפוליטי והתקשורתי שמגדיר את השיח שלנו.
מבחינה תקשורתית, מדובר בתמורה ממודע לכללי התנהגות חד-פעמיים למערכת שלמה. אם פעם די היה בתחקיר מעמיק שמציג חשיפה חדשה כדי ליצור סערה – היום הדרישה לאותה חשיפה נשמרת, אך קבלת הסערה עצמה נעשית באופן שונה: הציבור והמדיניות מעבירים מסר שונה, יותר סלחני כלפי תקלות, פחות חרדי מהסלמה, ויותר פתוח לקבלת דרכי פעולה שייתכן שנראות כמרוחקות מהשרשור של הביקורת הקלאסית. מה שזה אומר במונחים מעשיים הוא שאין יותר רגעים מיידים של זעם ציבורי שנמדד לפי תווים חד-פעמיים; ישנם תהליכים עם זיכרון ארוך טווח שמבקשים מהציבור להיות סבלני יותר, אולי גם נרמלים, כמו שדרוקר עצמו מציין.
הציבור, כך נראה, מתארגן אחרת. מה שאנשים מתייחסים אליו כאל “שגרה חדשה” הוא חפיפה בין ביקורת לפרטים, בין שקיפות ליכולת של המוסדות לפעול בתוך מסגרת של אינטרסים ציבוריים. מבחינתי זה מסקרן במיוחד כי הוא חושף נקודה חשובה לגבי איך חברה מתקדמת תופסת אחריות: האם האחריות נמדדת רק בתוצאות, או גם בתהליך, גם בעת שנפרץ הגבול בין מה שמותר למה שאסור, גם כשהשיפוט הציבורי הופך להיות איטי יותר ולא תמיד חד-מולטי?.
מטרת הדיון כאן איננה רק לקרוא למתן ביקורת. מה שחשוב הוא להבין איך התהליך הזה מחולל מגמות רחבות יותר: מהי היכולת של התקשורת לשמש ככלי פיקוח ללא שקיעה בהטיית אינטרסים? ואיך משתפר השיח כאשר אנשים כמו דרוקר מפנים אצבע ומצויים תחת ענדה של דיבור על “נורמות” שמתרחקות מהפוליטיקה הישירה? לדעתי, כאן טמון הצורך להסתכל על התיאטרון הציבורי בצורה מפוקחת יותר – לא רק על האישומים ועל ההאשמות, אלא על הסיבות שמוציאות את הסיפור מהצנרת הרגילה של מועמדויות, סקרים ודאגה לתדמית.
ההקשר הרחב יותר: הדיון על תחקירים וביקורת בצה"ל ובמוסדות ביטחון אינו ייחודי לישראל. בכל דמוקרטיה חופשה, יש רגע שבו הציבור מבין שההחלטות הביטחוניות אינן אקראיות ולפעמים דורשות זמן, עומק ותמיכה ציבורית. מה שמאפיין את התקופה שלנו הוא שקיפות לא רק כמילה אלא כמערכת: התהליך חייב להיפתח, לשמוע קול חריג, ולהביא תיעוד וחשיפה כשההחלטות אינן חד-מימדיות. כאן, אני חושב שמהלך של הדרוקר הוא אזהרה: הקרבה לירקות הצהרתיים לא יכולה להפוך לאוורור של סתימת פיות. אם נרמול הנורמות יפוך להיות הדרך הטבעית, הרי שלא נוכל להבחין בין חשיפה אמיתית לבין תמרון ציבורי.
ההקשר של הרחבת הדעת: מהלך כזה מציף שאלות על תפקיד התקשורת כיום. האם תפקידה הוא לשקף מצבים ולחשוף ליקויים, או גם להלהיט את הרגש הציבורי כדי להניע לפעולה? אני מאמין שהתשובה מורכבת: שניהם נכונים חלקית, אך ההבחנה בין ביקורת ממוקדת לבין סטירה ציבורית שיטתית הוא הקו הדק שיש לשמר. חשוב שהשיח יתמקד בהרחבת ההבנה לגבי תהליכים במקום להחליף אותם בפוליטיקה של כותרות.
לסיכום, מה שמתרחש כאן הוא לא רק וויכוח על מינוי או על תחקירים. זהו דף חדש בשפות של אחריות ציבורית: איך נראית נורמה כאשר היא נפרדת מהטאץ’ הסופי של הזעם והרעש, ואיך ניתן לשמר שיח ציבורי יעיל שמשרת את האמון בין אזרח למוסד. עבורי, הדבר המרכזי הוא ההבנה שאישיות תקשורתית חזקה כמו דרוקר יכולה להיות גם מובילה לחשבון נפש קולקטיבי – לא רק עבור אחרים, אלא גם עבור עצמה.
מה לדעתך חשוב כאן לבחון לעומק? האם הנורמות המתהפכות משפרות את איכות הדמוקרטיה, או שמא מעידות על נעתקות מערכתית שמסכנת את יכולתנו לבקר ולפקח בצורה בריאה? איזה מסר אתה חושב שהציבור יוכל לשאת לאורך זמן – ביקורת נוקבת שמלווה בתוכן עומק, או נורמות שמחזיקות יותר ויותר בדרכי ביטחון והתעלמות מההיבטים האנושיים של התהליכים?
